היי, אני לא סופרוומן!

לאחרונה הבנתי משהו מאוד מהותי להתנהלותי בעולם- אני לא סופרוומן.
עד לא מזמן הייתי בטוחה שאני יכולה לעשות הכל, בו זמנית, ומצוין:
להיות האמא הכי משקיעה, בת הזוג הטובה והתומכת, בעלת הבית המסודר והנקי תמיד, האוכל המבושל טרי כל יום, בעלת עסק עצמאי מתפקד ורווחי, מנהלת קבוצה להעצמה נשית ונטוורקינג, נמצאת עם הבנות שלי כל יום בצהרים.
ולעשות הכל הכי טוב ומעולה כמו שאני אוהבת- כל דבר מתבצע באופן מושלם.
היי, פלא שהייתי עייפה כל הזמן?

אז נמאס לי!
נמאס לי לרדוף אחרי הזנב שלי בנסיון נואש להצליח בהכל- אני לא סופרוומן.
נמאס לי לחיות עם רגשי האשם הללו כשמשהו מכל המטלות לא יוצא מושלם- אני לא סופרוומן.
נמאס לי להצטדק ולהתנצל בפני אלו שאפילו לא מנסים- אני לא סופרוומן.

אז מה אני כן אתם וודאי שואלים?
שאלה מצוינת.
אני אישה עצמאית עם בית מבולגן (ולא כ"כ נקי אבל זה בינינו...), שהילדות שלה אוכלות לפחות פעם בשבוע פיצה בצהרים או מנה חמה.
אני אישה שלא מפחדת ללכת לישון אם יש כלים בכיור או קערות על השולחן בסלון, שלא דואגת כל ערב מה ילבשו הבנות שלה לביה"ס למחרת.
אני אישה שלא מסדרת כל בקר את המיטה ומקפלת את השמיכות (פה אני חייבת להיות ישרה ולציין שברוב הבקרים אני כן עושה את זה...).
אני אישה שמוותרת לעצמה הרבה יותר וללא נקיפות מצפון.
אישה שמעדיפה, אם יש לה אחה"צ פנויים לקרוא ספר טוב מאשר להכין ארוחת ערב או לקפל כביסה.
אני אישה נינוחה ומאושרת (כמובן שנסייג את זה- אני לא תמיד נינוחה..)

והמשפחה?
כן, זה קצת מבאס לפעמים שלא משרתים אותך יומם וליל אבל למדו להסתדר.
הפלא ופלא,הכביסה בסוף מתקפלת, הארוחה מתבשלת והריצפה נישטפת- וזה לא קורה מעצמו.
יש סביב עוד אנשים שיכולים לשאת בנטל המשימות.

למדתי לשחרר
למדתי לוותר
למדתי להאציל סמכויות
למדתי שלא הכל תמיד מושלם בעולם שלי
למדתי שיש לי עוד דרך ארוכה ואני ממש בתחילתה.

יש רק מקום אחד שבו אני ממש לא מוותרת ולא משחררת, מקום אחד שבו הפרפקציוניזם לא עזב אותי וכנראה גם לא יעזוב- בעבודה.
כשאני מצלמת אני שוכחת את כל מה שלמדתי. אני שם לחלוטין עם כל חלק בגופי ונשמתי, אני 110% נטו בעשייה הצילומית. אני מאושרת באמת באמת.
אלה רגעי המלאות והמושלמות שלי בחיים.

אז אני לא סופרוומן ואני לא אציל כבר את העולם, אבל היי, הצלתי את עצמי וזה ממש הרבה בשבילי.
לחיים...