אז חודש אוגוסט כבר כאן במלוא הדרו- החום הכבד לא מאפשר לנשום והילדות בבית.
כן, הקיטנות הסתיימו להן ועימן השיגרה הנעימה של חיי.
את צמד המילים משעמם לי אני זוכה לשמוע במנות גדושות החל מ 8:00 בבוקר ועד 11:00 בלילה.
מאחר ואני לא תופסת מעצמי צוות הווי ובידור אני לא חושבת שתפקידי להפיג שיעמום של שתי ילדות מוכשרות וחברותיות שבהחלט מסוגלות להעסיק את עצמן ולעשות דברים חיוביים בזמן הרב העומד לרשותן.
ועם כל זאת אני צריכה וגם רוצה להמשיך לעבוד כרגיל בסטודיו.
אמרתי כרגיל?
התכוונתי להמשיך לעבוד אבל ממש לא כרגיל...
יש לי שתי אורחות קבועות בסטודיו שאחת מהן דואגת להעסיק לי את המחשב כשאני מצלמת והשניה מעסיקה לי את הניירת והמטבחון. חסל סדר דפים ריקים/עטים צבעוניים/סלוטייפ אצלי.
אתמול היה יום מיוחד יותר.
היום התחיל כמו כל יום צילומי פורטרט כשעדי המאפרת הגיע עם לביא לסטודיו ומספר דקות אחריה הגיעו גם המצולמים הנחמדים שלנו. יוני המשיך לעבוד כרגיל בחדר השני עד שבשעה 10:00 הטלפון צלצל בסטודיו והקטנה הודיעה שהיא ערה ו...משועממת, לכן היא רוצה שנבוא לקחת אותה אלינו לעבודה. איזה מזל שאנחנו עובדים מרחק דקה נסיעה מהבית (מזל? אני לא יודעת...) אז יוני נסע להביא אותה בעוד אני ממשיכה לצלם. היא הגיעה והתחילה לרקוח משקאות שונים ומשונים במטבחון, להכין מאכלים ולחטט בארונות ובמקרר ואגב כך למצוא כל מיני הפתעות שהחבאנו לה שם לעיתות מצוקה (פיצה קפואה...). בשעות הצהרים הלכו המצולמים הראשונים והגיע הזמן למצולם השני שהיה לא אחר מאשר יוני דרור.
את יוני אני מכירה כבר 18 שנים שמתוכן אנו נשואים למעלה מ 13 שנה. צילמתי אותו יותר מפעם אחת במהלך השנים אך זוהי הפעם הראשונה שעשינו סשן אמיתי רציני ומקצועי עם מאפרת כמו שצריך. מה לעשות, מתחיל הימאס כבר כל העניין הזה עם הסנדלר שהולך יחף...
אז יוני הלך להתאפר בחדר האיפור ואני הכנתי לו את הסט. בשלב הזה גם האמצעית כבר התעוררה והופיעה בסטודיו, כך שהיינו פה בהרכב כמעט מלא (חוץ מהגדולה שבסינגפור...) וכולם הסתובבו לי בין הרגלים.
התחלתי לצלם אותו, ומה אני אומר, זה לא קל לצלם את בן זוגך... בעיקר אם הוא גם היה פעם צלם והוא חושב שהוא יודע מה צריך לעשות (רחוק מאוד מהמציאות...). הוא יושב בתוך הסט, אני מצלמת, הקטנה מנסה לספר לי בדיחה (ארוכה, ארוכה....), האמצעית משועממת, אני ממש מנסה להתרכז ולצלם, הוא עונה לקטנה על שאלה ששאלה, האמצעית צמאה קמה ועוברת בין המצלמה לסט בלי להתכופף כמובן...הקטנה חייבת ללכת לשירותים, הוא מסביר לה מה לעשות, אני מנסה להתרכז ולצלם, האמצעית חוזרת לשבת על הספה ולהשתעמם, הקטנה רעבה ורוצה שיחממו לה את הפיצה הקפואה שהיא מצאה במקפיא, הוא קם מהסט לחמם לה את הפיצה, אני ממש לא יכולה עכשיו לצלם כי אין לי את מי...
זה נמשך כך עוד זמן ל קצר שבו הייתי צריכה להדריך אותו מה לעשות, לאסור עליו להגיב לבנות ולאסור עליהן לדבר עם אבא.
זה לא היה קל...
בשלב מסוים הרגשתי שיש לי כבר מספיק חומר, ז"א מספיק תמונות טובות להשתמש בהן ושאלתי בטבעיות: מי רוצה להצטלם עם אבא?
שתיהן קפצו כאילו הציעו להן עכשיו ללכת ללונה פארק והתנפלו עליו. לי לא נותר לעשות הרבה מעבר לתיעוד:
כן, הקיטנות הסתיימו להן ועימן השיגרה הנעימה של חיי.
את צמד המילים משעמם לי אני זוכה לשמוע במנות גדושות החל מ 8:00 בבוקר ועד 11:00 בלילה.
מאחר ואני לא תופסת מעצמי צוות הווי ובידור אני לא חושבת שתפקידי להפיג שיעמום של שתי ילדות מוכשרות וחברותיות שבהחלט מסוגלות להעסיק את עצמן ולעשות דברים חיוביים בזמן הרב העומד לרשותן.
ועם כל זאת אני צריכה וגם רוצה להמשיך לעבוד כרגיל בסטודיו.
אמרתי כרגיל?
התכוונתי להמשיך לעבוד אבל ממש לא כרגיל...
יש לי שתי אורחות קבועות בסטודיו שאחת מהן דואגת להעסיק לי את המחשב כשאני מצלמת והשניה מעסיקה לי את הניירת והמטבחון. חסל סדר דפים ריקים/עטים צבעוניים/סלוטייפ אצלי.
אתמול היה יום מיוחד יותר.
היום התחיל כמו כל יום צילומי פורטרט כשעדי המאפרת הגיע עם לביא לסטודיו ומספר דקות אחריה הגיעו גם המצולמים הנחמדים שלנו. יוני המשיך לעבוד כרגיל בחדר השני עד שבשעה 10:00 הטלפון צלצל בסטודיו והקטנה הודיעה שהיא ערה ו...משועממת, לכן היא רוצה שנבוא לקחת אותה אלינו לעבודה. איזה מזל שאנחנו עובדים מרחק דקה נסיעה מהבית (מזל? אני לא יודעת...) אז יוני נסע להביא אותה בעוד אני ממשיכה לצלם. היא הגיעה והתחילה לרקוח משקאות שונים ומשונים במטבחון, להכין מאכלים ולחטט בארונות ובמקרר ואגב כך למצוא כל מיני הפתעות שהחבאנו לה שם לעיתות מצוקה (פיצה קפואה...). בשעות הצהרים הלכו המצולמים הראשונים והגיע הזמן למצולם השני שהיה לא אחר מאשר יוני דרור.
את יוני אני מכירה כבר 18 שנים שמתוכן אנו נשואים למעלה מ 13 שנה. צילמתי אותו יותר מפעם אחת במהלך השנים אך זוהי הפעם הראשונה שעשינו סשן אמיתי רציני ומקצועי עם מאפרת כמו שצריך. מה לעשות, מתחיל הימאס כבר כל העניין הזה עם הסנדלר שהולך יחף...
אז יוני הלך להתאפר בחדר האיפור ואני הכנתי לו את הסט. בשלב הזה גם האמצעית כבר התעוררה והופיעה בסטודיו, כך שהיינו פה בהרכב כמעט מלא (חוץ מהגדולה שבסינגפור...) וכולם הסתובבו לי בין הרגלים.
התחלתי לצלם אותו, ומה אני אומר, זה לא קל לצלם את בן זוגך... בעיקר אם הוא גם היה פעם צלם והוא חושב שהוא יודע מה צריך לעשות (רחוק מאוד מהמציאות...). הוא יושב בתוך הסט, אני מצלמת, הקטנה מנסה לספר לי בדיחה (ארוכה, ארוכה....), האמצעית משועממת, אני ממש מנסה להתרכז ולצלם, הוא עונה לקטנה על שאלה ששאלה, האמצעית צמאה קמה ועוברת בין המצלמה לסט בלי להתכופף כמובן...הקטנה חייבת ללכת לשירותים, הוא מסביר לה מה לעשות, אני מנסה להתרכז ולצלם, האמצעית חוזרת לשבת על הספה ולהשתעמם, הקטנה רעבה ורוצה שיחממו לה את הפיצה הקפואה שהיא מצאה במקפיא, הוא קם מהסט לחמם לה את הפיצה, אני ממש לא יכולה עכשיו לצלם כי אין לי את מי...
זה נמשך כך עוד זמן ל קצר שבו הייתי צריכה להדריך אותו מה לעשות, לאסור עליו להגיב לבנות ולאסור עליהן לדבר עם אבא.
זה לא היה קל...
בשלב מסוים הרגשתי שיש לי כבר מספיק חומר, ז"א מספיק תמונות טובות להשתמש בהן ושאלתי בטבעיות: מי רוצה להצטלם עם אבא?
שתיהן קפצו כאילו הציעו להן עכשיו ללכת ללונה פארק והתנפלו עליו. לי לא נותר לעשות הרבה מעבר לתיעוד:
הם נהנים ומתחבקים ואני עובדת....
ובכדי שלא תחשבו שצילמתי רק תמונות כאלו, הנה דוגמא אחת לצילום של יוני:
ראש הממשלה הבא? תשפטו בעצמכם...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה