חלק שלישי ואחרון (ובהזדמנות זו- אם לא קראת את שני החלקים הראשונים, זה הזמן...)

חלק שלישי
תגליות מרעישות.

אם קראתם את שני החלקים הראשונים של הסיפור שלי אתם כבר יודעים מהי האהבה הראשונה שלי ומהי הדת שלי.
מדובר באחת הנקודות בחיים שלי שבה אני הכי אדוקה. ממש חרדית...
אני מאוהבת בציוד שלי, ובתור מישהי שהיא ממש לא פריקית של ציוד, מדובר בתופעה מעניינת. כנראה בשל העובדה שאני מתיחסת למצלמה כחלק אינטגרלי מהגוף שלי, כמו פרוטזה שניתן להוריד.

אז אני קנוניסטית ותיקה ואדוקה שבוחרת את הציוד שלה בקפידה מתוך מבחר גדול אך מצומצם באופן יחסי למבחר הכללי בשוק.
אני קונה ומוכרת ציוד לעצמי ולמכרים כל הזמן- הכל קנון. פשוט כי זה מה שאני יודעת...

לכן הפתיעה אותי השיחה הבאה:
לפני השיחה, הקדמה קצרה: ביתי הגדולה השתחררה מהצבא ונסעה לעבוד בסינגפור. מאחר והיא נסעה לאיזור מהמם בעולם שהוא מאוד לא שיגרתי, רציתי ממש שהיא תיקח מצלמה ותצלם שם (ברור, לא?) וגם, ידעתי שלא אראה אותה המון זמן (גם יומיים זה המון זמן עבורי לא לראות אותה, אך ידעתי שהפעם זה יהיה יותר... הרבה יותר...) ורציתי לראות תמונות עדכניות שלה, מאוד רציתי.
מאחר ומחירי המצלמות במדינות אלו הם נמוכים למדי, סיכמנו שהיא תיקנה במשכורת הראשונה או השניה שלה מצלמה ותתחיל לצלם, בינתיים יש את הנייד ואפשר לצלם בו.
על פניו רעיון נחמד, רק שהמציאות תמיד, אבל תמיד מפתיעה אותי...
זה התחיל בעובדה הפשוטה שהמשכורות הראשונות לא היו, בא נאמר בעדינות, כמצופה(...), זה המשיך בזה שלא היה מחשב וכבלים מתאימים להורדת התמונות מהנייד למחשב, והמשיך במקרה הקשה מכל- גניבת הנייד שלה ע"י איש רע, רע מאוד עם כל התמונות שהיו עליו (וגם מספרי טלפון, שירים וכו', אבל זה לא עניינינו...).
אז בסוף הגיעה משכורת שהיתה ברת הפרשה לרכישת מצלמה פשוטה אך טובה. זה נפל בדיוק יום לפני גיחה לתאילנד- מתאים בול.
הוצאתי לה מהאינטרנט מספר דגמי מצלמות של קנון- חמודות, קטנות ואיכותיות, וגם לא יקרות...ושלחתי אותה לחנות לרכוש אחת מהן.
ואז הגיעה השיחה:
הבכורה: אמא, אני בחנות, הוא מראה לי את המצלמה שאמרת לי והיא יקרה לי מידיי. אני רוצה דגם. מה לבקש?
אני: תשאלי את המוכר מה הוא ממליץ.
הבכורה: (שואלת את המוכר מה הוא ממליץ) למוכר: לא, לא את זאת, אני רוצה רק קנון, תראה לי רק קנון.
אני: מאמי, זה בסדר, תני לו להראות לך עוד מצלמות אחרות
הבכורה: לא אמא, אני רוצה רק קנון.
אני: מתוקה, אולי תמצאי משהו טוב במחיר זול יותר של יצרן אחר. דברי איתו.
הבכורה: טוב, נדבר יותר מאוחר.

לאחר השיחה הזאת חשבתי קצת על זה שאולי הלך המחשבה שלי חסם אותה ואני לא מאפשרת לה להיפתח לעולמות חדשים ושונים. פה זאת בסה"כ מצלמה אך אני מניחה שיש עוד תחומים בחיים שבהם הלך החשיבה שלי נטמעה בבנות שלי ומקבע אותן. אני לא מרגישה מקובעת ואם כן זה בזכות איזו התנסות וחוויות שעברתי בחיי, הן לא, הן נסמכות עליי- זה לא פאייר, זה לא בסדר.
התחלתי להביט סביב ולראות דברים נוספים שעד כה נסתרו מעיניי, התחלתי ללכת בדרכים שונות, גם אם בזהירות.

לגבי הילדה, היא לא קנתה את המצלמה בסוף, לא קנתה מצלמה כלל.
בסוף היא תיקנה.
קנון, אלא מה?

סיפור בשלושה חלקים על אהבה, דת, צילום ותגליות מרעישות. חלק ב'

חלק שני
דת.

אפתח את החלק השני של הסיפור שלי בהברה לאלו מבין קוראיי שאינם צלמים או חובבי צילום ואסביר שעולם הצילום המקצועי (בארץ לפחות) מתחלק לשני מחנות ברורים- מחנה ניקון ומחנה קנון.
אני משתיכת למחנה השני או במילים אחרות: הדת שלי היא קנון. את הדת הזאת לא ממירים.

בחלק הראשון סיפרתי איך מצאתי את הקנון הראשונה שלי וסיפרתי על התחושה המדהימה שהיא עוצבה לפי כף היד האישית שלי. היו עוד דברים: המצלמה המדהימה הזאת CANON EOS 5 ידעה לזהות את המבט שלי ולפקס את התמונה לפי הנקודות עליהן הבטתי. נכון, זה לא עבד פיקס ואי אפשר היה ממש לבנות על זה שתהיה חדות מקסימלית בתמונה, אבל הרעיון, הרעיון הלהיב אותי כל כך שיכולתי להתפוצץ מרוב אושר שאני הבעלים החוקיים של מצלמה שיודעת לעשות דבר כזה ועוד הרבה יותר. אני חושבת שקנון לא המשיכו עם הרעיון הזה בדגמים הבאים שלהם, כנראה שלא רק אצלי הפיצ'ר הזה צלע, אבל מעולם, מעולם קנון לא הצליחו, לעניות דעתי כמובן, לייצר מצלמה שמשתווה למצלמה הזאת. סופר מצלמה!
רק אציין שבאותם ימים הצילום הדיגיטלי היה לא יותר משמועה רחוקה ולא ממש מציאותית, קוריוז בדיוני בשיעור טכנולוגיה, ולכן המצלמה המדוברת איננה דיגיטלית כמובן.

זוהי הדת שלי אם כך. אני קנוניסטית. הייתי ואהיה.
מעולם אחר כך לא חיפשתי מצלמה של יצרן אחר, גם לא מצלמות פשוטות לשימוש ביתי וודאי שלא מצלמות מקצועיות.
קנון היה ונשאר הבית שלי.
כשרציתי לקנות מצלמה הביתה לצלם את הילדים תמיד בדקתי מה יש לקנון להציע ובחרתי מהמבחר הזה. לעיתים רחוקות פזלתי לעבר מצלמות זולות ואוכותיות (יחסית) של חברות אחרות ופעם-פעמיים אף רכשתי מצלמה ביתית של חברה אחרת והצטערתי, לא בשל הבגידה אלא בשל התוצאות שקיבלתי ממנה.
גם כשהצילום הדיגיטלי כבש את השוק המקצועי ולא היתה לי ברירה אלא לרכוש מצלמה דיגיטלית, ברור היה לי מה אני מחפשת ולא שקלתי שום מצלמה של שום יצרן אחר- שוב הדלפק של האחים יוגנד ושוב מצלמות פזורות עליו, הפעם רק קנון. דיגיטלית.
והן לא איכזבו אותי אף פעם, כמו האלוהים אצל הדתיים- הטוב והמייטיב שכל מה שקורה הוא לטובה, כך גם אצלי, כל מה שעברנו היה לטובה. גדלנו וצמחנו.
לאחרונה הבנתי שדווקא בתחום המצלמות הביתיות (כוון וצלם)  אפשר לחסוך כסף אם קונים מצלמה עם נתונים טובים מאוד שאינה שייכת לאחד מ 3-4 השמות המובילים ולהישאר עם תוצאות יפות למדיי.
יצא לי להמליץ ללא מעט אנשים על מצלמות ביתיות ולכן גם לחוש אותן לאחר מכן ולקבל תגובות משתמשים. למדתי להעריך את הצבעים הנהדרים שמפיקים החיישנים של פוג'י ואת היכולות של ניקון לעבוד בתנאי תאורה קשים, למדתי להעריך את היחס מחיר-תמורה המצוין של אולימפוס ועוד, אך קנון תמיד היו הטובות ביותר עבורי. נקודה.
לכן הפתיעה אותי (או שלא הפתיעה אותי) השיחה הבאה:
טוב, על השיחה אכתוב בפוסט הבא....השלישי והאחרון בסידרה.

סיפור בשלושה חלקים על אהבה, דת, נאמנות,צילום וגילויים מפתיעים.

חלק ראשון.
אהבה.

זאת היתה אהבה ממבט ראשון. ראיתי אותה ומיד התאהבתי, מקווה בליבי שהיא תשיב לי אהבה.
זאת היתה ללא ספק האהבה הראשונה שלי, זו שזוכרים תמיד, זו שתלווה אותי כל חיי.

ה PENTAX K-1000 החדשה שלי עם עדשת 50 מ"מ משומשת במצב טוב נחה בידיים הרועדות מהתרגשות שלי וכל העולם מסביבנו נדם היינו רק שתינו בעולם.
בהמשך נהיה לאחת- אני מכתיבה ונותנת את הטון והיא אחרי, הולכת ובמבצעת בדייקנות כל גחמה שלי וכל בקשה.
כמה אהבתי אותה. הכל עשינו יחד, היא היתה איתי בכל הרגעים המרגשים, הקשים, היפים, העצובים.
יחד חקרנו וגילינו את העולם.
אני בת 15 וקצת וגם היא כבר לא צעירה אך בעיניים שלי היא היתה הכי יפה בעולם, הכי נוצצת ומקסימה וכל-כך כל-כך שלי...
לקח לי למעלה משנתיים להוסיף לה עוד עדשה: 28 מ"מ 2.8 שעד היום אני מתרגשת בכל פעם שאני חושבת עליה.
הייתי כבר סטודנטית שנה ראשונה במכללה ללימודי צילום וידעתי שהגיע הזמן להרחיב את ההסתכלות שלי על העולם. עדשת ה 28 מ"מ החדשה שלי שינתה את עולמי במובן הויזואלי הכי עמוק שאוכל לתאר. לא אגזים אם אומר שכמה מהצילומים האהובים עלי ביותר צולמו איתה ובזכותה. התאמנו כמו כפפה ליד והאהבה פרחה והתעצמה.
שמרנו זו על זו- אני מצידי ניקיתי, ליטפתי, סובבתי וטיפחתי והיא דאגה לאפשר לי לצלם את רגשותיי, מחשבותיי ולהוציא החוצה פיסות דקות ונוצתיות מתוך התת-מודע שלי, דברים שכלל לא ידעתי על קיומם יצאו ממני בחיבור האדיר הזה איתה.
היינו אחת ועוד אחת, היינו הרבה יותר משתיים- היינו פשוט אחת.

אבל סוף הרומן היה בלתי נמנע, עצוב ככל שיהיה.
אני הייתי כבר סטודנטית ונחשפתי למצלמות עם שמות ודגמים שכלל לא חשבתי שקיימים עם אפשרויות שיכולתי (או שלא יכולתי) לחלום עליהן (פוקוס אוטומטי לדוגמא...)
המקסימה שלי כבר לא שירתה אותי נאמנה, היא מצידה המשיכה לעשות היטב את מה שידעה לעשות, אך אני כבר הייתי במקום אחר, יהיר יותר ומחפש את החדש הנוצץ והיוקרתי.
שנתי השניה במכללה החלה והבנתי כבר שאין ברירה- אני צריכה לקנות מצלמה חדשה.

כל האפשרויות היו פתוחות בפני (במסגרת התקציב כמובן...) שלל מצלמות חדישות ומהממות, שחורות ומעוגלות ניצבו בפני על הדלפק של האחים יוגנד, כולן יפות, כולן מעולות, כולן מכניסות את ה K-1000 המתוקה שלי בכיס הקטן בביצועים.
לונה פארק לצלמים. עברתי על כולן, ממש על כולן, בדקתי ביצועים, נוחיות, כפתורים, פתיחה, סגירה, חוזק, רכות- הכל נבדק.
ואז ראיתי אותה, את האחת שגרמה לי לשכוח כל מה שידעתי לפני כן על מצלמות, את זו ששינתה את חיי לעד-
CANON EOS 5.
לקחתי אותה ליד ומיד הרגשתי שהיא חלק ממני, כאילו עיצבו את גוף המצלמה לפי כף היד האישית שלי. מעולם בימי חיי הקצרים לא הרגשתי כדבר הזה.
זו היתה חוויה דתית חד פעמית וחזקה מאין כמוהה.
אני לא זוכרת מה קרה אח"כ בחנות, רק זוכרת את עצמי יושבת כל הלילה בחדר שלי בדירה השכורה עם המצלמה ביד אחת והחוברת הוראות ביד השניה (תנוחה שאני נמצאת בה אחת לכמה שנים....) ולומדת להכיר אותה לעומק.
בהמשך היא גם תכיר אותי.
היטב.
נכבוש יחד את העולם, אני וה CANON EOS 5 שלי.

באשר ל PENTAX K-1000 שלי, היא לא ממש נזנחה. היא עדיין שלי. ברבות השנים קניתי ומכרתי ציוד לרוב , אבל לא אותה .
היא נשארה איתי עד היום ולא מתכוונת ללכת לשום מקום.
אנחנו התחלו יחד ונגמור יחד, אני וה K-1000 שלי.

אמא עובדת בחודש אוגוסט- כך זה נראה...

אז חודש אוגוסט כבר כאן במלוא הדרו- החום הכבד לא מאפשר לנשום והילדות בבית.
כן, הקיטנות הסתיימו להן ועימן השיגרה הנעימה של חיי.
את צמד המילים משעמם לי אני זוכה לשמוע במנות גדושות החל מ 8:00 בבוקר ועד 11:00 בלילה.
 מאחר ואני לא תופסת מעצמי צוות הווי ובידור אני לא חושבת שתפקידי להפיג שיעמום של שתי ילדות מוכשרות וחברותיות שבהחלט מסוגלות להעסיק את עצמן ולעשות דברים חיוביים בזמן הרב העומד לרשותן.
ועם כל זאת אני צריכה וגם רוצה להמשיך לעבוד כרגיל בסטודיו.
אמרתי כרגיל?
 התכוונתי להמשיך לעבוד אבל ממש לא כרגיל...
יש לי שתי אורחות קבועות בסטודיו שאחת מהן דואגת להעסיק לי את המחשב כשאני מצלמת והשניה מעסיקה לי את הניירת והמטבחון. חסל סדר דפים ריקים/עטים צבעוניים/סלוטייפ אצלי. 
אתמול היה יום מיוחד יותר.
היום התחיל כמו כל יום צילומי פורטרט כשעדי המאפרת הגיע עם לביא לסטודיו ומספר דקות אחריה הגיעו גם המצולמים הנחמדים שלנו. יוני המשיך לעבוד כרגיל בחדר השני עד שבשעה 10:00 הטלפון צלצל בסטודיו והקטנה הודיעה שהיא ערה ו...משועממת, לכן היא רוצה שנבוא לקחת אותה אלינו לעבודה. איזה מזל שאנחנו עובדים מרחק דקה נסיעה מהבית (מזל? אני לא יודעת...) אז יוני נסע להביא אותה בעוד אני ממשיכה לצלם. היא הגיעה והתחילה לרקוח משקאות שונים ומשונים במטבחון, להכין מאכלים ולחטט בארונות ובמקרר ואגב כך למצוא כל מיני הפתעות שהחבאנו לה שם לעיתות מצוקה (פיצה קפואה...). בשעות הצהרים הלכו המצולמים הראשונים והגיע הזמן למצולם השני שהיה לא אחר מאשר יוני דרור.
את יוני אני מכירה כבר 18 שנים שמתוכן אנו נשואים למעלה מ 13 שנה. צילמתי אותו יותר מפעם אחת במהלך השנים אך זוהי הפעם הראשונה שעשינו סשן אמיתי רציני ומקצועי עם מאפרת כמו שצריך. מה לעשות, מתחיל הימאס כבר כל העניין הזה עם הסנדלר שהולך יחף...
אז יוני הלך להתאפר בחדר האיפור ואני הכנתי לו את הסט. בשלב הזה גם האמצעית כבר התעוררה והופיעה בסטודיו, כך שהיינו פה בהרכב כמעט מלא (חוץ מהגדולה שבסינגפור...) וכולם הסתובבו לי בין הרגלים.
התחלתי לצלם אותו, ומה אני אומר, זה לא קל לצלם את בן זוגך... בעיקר אם הוא גם היה פעם צלם והוא חושב שהוא יודע מה צריך לעשות (רחוק מאוד מהמציאות...). הוא יושב בתוך הסט, אני מצלמת, הקטנה מנסה לספר לי בדיחה (ארוכה, ארוכה....), האמצעית משועממת, אני ממש מנסה להתרכז ולצלם, הוא עונה לקטנה על שאלה ששאלה, האמצעית צמאה קמה ועוברת בין המצלמה לסט בלי להתכופף כמובן...הקטנה חייבת ללכת לשירותים, הוא מסביר לה מה לעשות, אני מנסה להתרכז ולצלם, האמצעית חוזרת לשבת על הספה ולהשתעמם, הקטנה רעבה ורוצה שיחממו לה את הפיצה הקפואה שהיא מצאה במקפיא, הוא קם מהסט לחמם לה את הפיצה, אני ממש לא יכולה עכשיו לצלם כי אין לי את מי...
זה נמשך כך עוד זמן ל קצר שבו הייתי צריכה להדריך אותו מה לעשות, לאסור עליו להגיב לבנות ולאסור עליהן לדבר עם אבא.
זה לא היה קל...
בשלב מסוים הרגשתי שיש לי כבר מספיק חומר, ז"א מספיק תמונות טובות להשתמש בהן ושאלתי בטבעיות: מי רוצה להצטלם עם אבא?
שתיהן קפצו כאילו הציעו להן עכשיו ללכת ללונה פארק והתנפלו עליו. לי לא נותר לעשות הרבה מעבר לתיעוד:

הם נהנים ומתחבקים ואני עובדת....

ובכדי שלא תחשבו שצילמתי רק תמונות כאלו, הנה דוגמא אחת לצילום של יוני:

ראש הממשלה הבא? תשפטו בעצמכם...

ממתקי קיץ- סדרת הדרכות וידאו קצרות בנושאים שונים

החלטתי להרחיב את יריעת הבלוג ולאפשר לקוראיי להנות מסדרת טיפים קלים ומהירים לשימוש במגוון נושאים מתחום הצילום ועיבוד התמונה.
מדובר בסדרת סרטוני וידאו קצרים שכל אחד מהם יעסוק בכלי, תוכנה או שימוש מסוים מתחום הצילום.
קוראים מוזמנים לבקש ואני אעשה מאמץ לענות על כמה שיותר נושאים.
מאחר וזהו פורמט נסיוני עבורי אני מנסה להעלות את ההדרכות במספר דרכים.
תוכלו לצפות בהדרכה הראשונה שהעליתי כקישור בדף הפייסבוק של תרבות המיה:
הדרכה ראשונה מתוך תרבות המיה

ההדרכה השניה בנושא ניקוי ליכלוכי חיישן מתמונה מוגשת לכם כאן:

אשמח לקבל תגובות על ההדרכות וכמובן בקשות לנושאים חדשים.

הנושאים שאגע בהם בהדרכות הם:

כלים בפוטושופ, תוכנות מעניינות וייעודיות לעיבוד תמונה, טיפים קצרים בצילום.

ההדרכות יעלו בערך אחת לשבוע, אם כי לא באופן מסודר. המנויים יקבלו הודעה בכל פעם שמתפרסמת הדרכה ולכן אם עדיין אינכם מנויים כל הבלוג- זה הזמן להרשם.