חדשות והפתעות בסטודיו שלי- דצמבר הגדול

אחת לזמן מה אני אוהבת לרענן, לגוון, לשנות. שלא יהיה לי משעמם.
ולא, אני לא כותבת פה פוסט על חיי הנישואים שלי....
רוב העבודה שלי מגיעה מלקוחות שמתקשרים ומזמינים עבודה מסוימת. ואני, יזמית שכמותי, אוהבת גם ליזום פרויקטים ובכלל לעניין את עצמי כל הזמן.
חלק גדול מהיוזמות הללו תופסות תאוצה והופכות להיות מעין מוסד בפני עצמו. והמחמאה הגדולה ביותר שאני מקבלת היא דווקא מקולגות שלי שפשוט לוקחים את הפורמטים שלי ומעתיקים אותם.
יום צילום פורטרטים- את הרעיון ליום צילומי פורטרטים קיבלתי מידידה שלי לפני כשנה וחצי או יותר. היא המליצה לי לעשות יום מרוכז עם מאפרת בכדי לשווק את העבודה שלי. כך אנשים יקבלו צילום פורטרטר במחיר מוזל ולי תהיה הרבה עבודה. הרעיון צבר כזאת תאוצה שמאז אני עורכת יום כזה אחת לחודש לפחות. צלמים לא מעטים לקחו את הפורמט הזה ואימצו אותו לעצמם. השיא היה לפני שבועיים-שלושה כשפגשתי אדריכלית השייכת לקבוצות ביז והיא המליצה לי לעשות כמו שעושים שני צלמים בביז- יום צילום פורטרט...
כמעט נחנקתי-לאן הגענו, שממליצים לי להעתיק את אלו שהעתיקו ממני...
בדבר אחד אף אחד לא יכול להעתיק ממני- איכות השרות והמוצר שאני נותנת.
העובדה שאצלי כולם יוצאים מ-ה-מ-מ-י-ם ! והאוירה הנעימה בסטודיו פשוט בלתי ניתן לחיקוי.
בכל אופן, אני ממשיכה בפרויקט הזה. מה יש ביום צילום פורטרטים? מאפרת מקצועית ומעולה שמגיעה אלי לסטודיו ונמצאת בו במהלך כל היום, אנשים קובעים שעה ומגיעים לתהליך של איפור וצילום. בדרך פוגשים את זה שלפנינו, זה שאחרינו, מדברים קצת, מכירים, מתלבטים ביחד. חגיגה. כל אחד נמצא בסטודיו שעה וחצי בערך, ותמיד העמדות מאוישות- איפור וסט צילום. בסוף כל אחד יוצא עם דיסק מלא בצילומי פורטרט מהממים שלו חלקם מטופלים קלות.
בשל הריכוז של המצולמים ניתן להוזיל משמעותית את המחיר
ולכן העלות לצילום פורטרט ביום זה (כולל איפור) היא : 500 ש"ח בלבד.
היום הקרוב יתקיים ביום שלישי 8/12/09 יש מקום לשמונה אנשים בלבד ולכן כל הקודם זוכה.
איך נרשמים? מתקשרים אלי וקובעים את השעה הנוחה לכם (ומקווים שהיא לא נתפסה עדיין...).
יום צילומי משפחה וילדים- מאחר ואני צלמת מסחרית, כל העבודה היומיומית שלי מתבצעת מול בעלי עסקים וחברןת. בכדי לא להשתעמם אני צריכה לשנות מידיי פעם את האוירה בסטודיו ןלכן יזמתי את ימי צילום המשפחה וילדים. חגיגה אמיתית למשפחות ולי!
התחלתי עם זה ביום הבחירות שהיה יום חופש מעבודה, המשכתי במהלך ימי שישי של חודש אוגוסט והפעם השלישית תהיה בחופש חנוכה בימים ה' ו' 17-18/12/09 .
ימים שלמים של משפחות שקובעות שעה ומגיעות לחצי שעה של גיבוש משפחתי וכיף אדיר שבמהלכה אני מצלמת את כל הוריאציות האפשריות של המשפחה (טוב, בעיקר את הילדים...) ונותנת לכם דיסק מהמם ומלא בכל טוב. למה אתם צריכים את זה? יום המשפחה בדרך וסביר להניח שתתבקשו מהגן/ביה"ס להביא תמונה משפחתית ושוב תגלו שאין לכם תמונה של כולם מאז החתונה שלכם...
מתנה מדהימה לתת לסבא וסבתא- פוסטר, אלבום, קולאז'. מה שתרצו תוכלו לעשות מהתמונות האלו.
פרסום בפייסבוק שלכם- סופסוף אפשר להשויץ באמת בילדים שלכם.
תמונות למשרד. ועוד ועוד. יש לי לקוחה אחת שהפכה את הצילומים בעזרתי לתמונה בחדר המשפחה. עשינו משהו אמנותי ומקסים. מאוד מיוחד. המחיר למשפחה הוא : 250 ש"ח בלבד לכל המשפחה!
מומלץ להקדים ולהרשם.
אלו המיוחדים של דצמבר.
בהמשך יהיו עוד ואני אעדכן כמובן.
מיה

תמונות בתערוכה

הוזמנתי להציג בתערוכה.
זה מספר שנים שאני מתחבטת ביני לבין עצמי, וגם קצת מציקה לסביבה שלי, בשאלה האם אני אמנית?
מה זה דורש ממני, מה אני צריכה לעשות למען זה, ובכלל, האם האמנות היא חלק מהמהות שלי.

לפני 15 שנה בהיותי סטודנטית צעירה לצילום, הוכרחתי ע"י המערכת ליצור אמנות. לא אהבתי את זה בלשון המעטה, והיו לי אינסוף ויכוחים עם המורים, החל בעניין הגדול של מהי אמנות וכלה בקטן: האם מה שיצרתי עונה על הקריטריונים ובכלל: למה אי אפשר לעמוד בזמנים?...
יצירת האמנות העבירה אותי טלטלות רגשיות קשות מאוד עבורי. חשתי שאני במעין לונה פארק תמידי בו רגשותיי עולים ויורדים, בו הכל מסתחרר סביבי כל הזמן.
רק כשלא יצרתי היתה לי מנוחה מכל זה. לכן לא רציתי לעסוק באמנות. יצרתי כי הייתי חייבת.
בסה"כ רציתי להיות צלמת... לצלם!

עברו ארבע שנים בהן יצרתי לא מעט עבודות  אמנות (טובות למדיי-נגיע לזה) וסיימתי את לימודיי, יצאתי לחופשי.
מעכשיו אף אחד לא יכריח אותי ליצור אמנות, מעכשיו אני רק צלמת!
האמנם?
כנראה שלא... מצאתי את עצמי זקוקה לפורקן, למדתי להשתמש ביצירה כדרך שחרור, ביטוי.
האמנות הפכה להיות הפסיכולוגית שלי.
האמנות הפכה להיות צורך.

המשכתי ליצור, ברגוע, מפעם לפעם, כשמפעפע בי הצורך אני יוצאת (נכנסת) ומצלמת. רוב החומרים נשארים איתי ושלי ולא יוצאים לאור עדיין.

בשלב מסוים חשבתי שכדאי לי להציג בתערוכה, גלריה או מוזיאון. אני רואה דברים שמוצגים וחושבת שהעבודות שלי בהחלט ראויות. רק הצבתי לעצמי מספר חוקים:
1. אני לא משלמת לגלריה עבור הצגת העבודות שלי.
2. אני מחליטה מה אני מציגה.
3. מציגה במקום שמאפשר לי למכור.

קשה לי לומר שממש קידמתי את העניין הזה, רק חשבתי על זה. עד שבאה ההצעה מהגלריה בקיסריה. התאים לי בול!
מיד לקחתי את העבודות האדומות שלי, שמתאימות לנושא התערוכה "חושך ואור" ושם הן יוצגו וימכרו.
למה התאים לי בול?  כי חלק מהעבודות הללו תלויות לי בסלון ובתקופה האחרונה ניסיתי להבין ממה אני צריכה להשתחרר בכדי לפרוץ קדימה והלאה, והבנתי (מהר מאוד) שאני צריכה להעביר הלאה את היצירות הללו. תוך יומיים סגרתי תערוכה עם הגלריה, שעומדת בכל הקריטריונים שלי.

ובאותה הזדמנות יצא לי לעבור על עבודות שיצרתי בעודי סטודנטית- במרחק של 13 שנה הן נראות ממש מעולות ואפילו קצת קשה לי להאמין שאני יצרתי דברים כאלו...
אז אני ממליצה להגיע לגלריה מלאור בקיסריה עד ה 19/12/09 לצפות בתערוכה ולרכוש תמונות.
כל העבודות, על אף העובדה שמדובר בצילום, מדיה הניתנת לשיכפול אינסוף פעמים, קיימות בעותק אחד בלבד ולא ישוכפלו לעולם! כל מי שרוכש, מקבל עותק בודד.
העבודה עצמה היא עוצמתית במיוחד, נוצרה בתהליך של שנה וחצי, אותו עברתי עם ביתי הבכורה (שמצולמת) ששותפה מלאה לכל התהליך והיצירה.
העבודה זכרתה בפרס קרן שרת (קרן התרבות אמריקה-ישראל) בשנים 1996-1997 .
מחכה לכם
מיה

בסמטאות פריז (או אתר שיתוף התמונות הראשון)

טיול בסמטאות פריז מזמן למטייל חובב הצילום הזדמנויות רבות לצילומים מרהיבים. הנופים המהממים- בתים עתיקים, רחובות רחבים ומטופחים, ארמונות, מוזיאונים, נהר הסיין.

וכן מבחינת הנוף האנושי- דמויות מקומיות רבגוניות, בעיקר בשווקים וברובעי האמנים.

אותי תפס שוק פשפשים קטן וארעי- בעלי דוכנים המצעים מגוון חפצים שידעו ימים יפים יותר . ממש כמו אצלנו וכמו בכל שווקי הפשפשים בעולם יש שם מציאות לרוב. ניתן להעביר יום שלם במקום כזה, בנבירה אינסופית בדוכנים ובערימות .

מצאתי דוכן אחד שהתמחה בכל מה שקשור לצילום- מצלמות ישנות, אלבומים עתיקים, פלטות זכוכית שהיו הנגטיבים הראשונים, מסגרת ועוד.

היו שם ערימות של צילומים ישנים, זרוקים, בגרוש וחצי לקילו (כי מי ירצה לרכוש צילומים שלא שייכים לו או למשפחתו, או אפילו לא מישהו מפורסם).

עייני נחתה על אלבום מקסים. בצבע ירוק, מסמורטט, שוליו צבועים זהב, והוא סגור באבזם מתכת.

פתחתי אותו, ובפנים אוצר- המון צילומים עתיקים של אנשים בכל הגילאים- מבוגרים, ילדים, צעירים וזקנים. ניכר שזהו לא אלבום משפחתי אלא אלבום עם אוסף צילומים, מה שנקרא: "קאר דה ויזיט" כרטיסי ביקור.

בסוף המאה ה19 הייתה זו אפנה בבירות אירופה ופריז בראשן, להצטלם בסטודיו מקצועי צילום יפה ואיכותי, להדפיסו במספר עותקים ולחלק. אנשים אספו צילומים כאלו וסידרו אותם באלבומים.

כך יצא שלאדם מסוים היו באלבום צילומים של אנשים רבים עימם היה בקשרי ידידות או עבודה ולא רק המשפחה שלו. היום בטח היו קוראים לזה שיתוף תמונות.

בצידו האחורי של הצילום- שם המצולם, תאריך וכתובת הסטודיו (לרוב לוגו מסולסל).

המוכר התנצל בפניי שיש באלבום צילומים ואמר שניתן להוציא אותן. ניצלתי את זה לצורך ההתמקחות ולא סיפרתי לו שזה הדבר העיקרי שעניין אותי- התמונות שבפנים...

באמת הצלחתי להוריד את המחיר... והיום האלבום הזה יקר לי מאוד.

מעניין לראות שגם היום חזרנו להתנהלות הזאת של שיתוף תמונות- בדרך החדשה, המתאימה לעולמנו כפי שהוא היום: פייסבוק וחבריו. אנחנו אוהבים את זה וזקוקים לזה באותה המידה.

איזה צורך זה משרת?

לחלק, לשתף, לספר, להראות.

תראו אותי, כמה השקעתי, כמה אני יפה, כמה אני מצחיקה, איזה חיים יפים יש לי.

תזכרו אותי, תחשבו עליי, תאהבו אותי.

אני כאן.

גם אחרי 150 שנה. לא יודעים איך קראו לי, איפה גרתי, מה עשיתי, אבל יש תמונה שלי.

גברתי על מגבלות הזמן.

אני עוד כאן.