טיול בסמטאות פריז מזמן למטייל חובב הצילום הזדמנויות רבות לצילומים מרהיבים. הנופים המהממים- בתים עתיקים, רחובות רחבים ומטופחים, ארמונות, מוזיאונים, נהר הסיין.
וכן מבחינת הנוף האנושי- דמויות מקומיות רבגוניות, בעיקר בשווקים וברובעי האמנים.
אותי תפס שוק פשפשים קטן וארעי- בעלי דוכנים המצעים מגוון חפצים שידעו ימים יפים יותר . ממש כמו אצלנו וכמו בכל שווקי הפשפשים בעולם יש שם מציאות לרוב. ניתן להעביר יום שלם במקום כזה, בנבירה אינסופית בדוכנים ובערימות .
מצאתי דוכן אחד שהתמחה בכל מה שקשור לצילום- מצלמות ישנות, אלבומים עתיקים, פלטות זכוכית שהיו הנגטיבים הראשונים, מסגרת ועוד.
היו שם ערימות של צילומים ישנים, זרוקים, בגרוש וחצי לקילו (כי מי ירצה לרכוש צילומים שלא שייכים לו או למשפחתו, או אפילו לא מישהו מפורסם).
עייני נחתה על אלבום מקסים. בצבע ירוק, מסמורטט, שוליו צבועים זהב, והוא סגור באבזם מתכת.
פתחתי אותו, ובפנים אוצר- המון צילומים עתיקים של אנשים בכל הגילאים- מבוגרים, ילדים, צעירים וזקנים. ניכר שזהו לא אלבום משפחתי אלא אלבום עם אוסף צילומים, מה שנקרא: "קאר דה ויזיט" כרטיסי ביקור.
בסוף המאה ה19 הייתה זו אפנה בבירות אירופה ופריז בראשן, להצטלם בסטודיו מקצועי צילום יפה ואיכותי, להדפיסו במספר עותקים ולחלק. אנשים אספו צילומים כאלו וסידרו אותם באלבומים.
כך יצא שלאדם מסוים היו באלבום צילומים של אנשים רבים עימם היה בקשרי ידידות או עבודה ולא רק המשפחה שלו. היום בטח היו קוראים לזה שיתוף תמונות.
בצידו האחורי של הצילום- שם המצולם, תאריך וכתובת הסטודיו (לרוב לוגו מסולסל).
המוכר התנצל בפניי שיש באלבום צילומים ואמר שניתן להוציא אותן. ניצלתי את זה לצורך ההתמקחות ולא סיפרתי לו שזה הדבר העיקרי שעניין אותי- התמונות שבפנים...
באמת הצלחתי להוריד את המחיר... והיום האלבום הזה יקר לי מאוד.
מעניין לראות שגם היום חזרנו להתנהלות הזאת של שיתוף תמונות- בדרך החדשה, המתאימה לעולמנו כפי שהוא היום: פייסבוק וחבריו. אנחנו אוהבים את זה וזקוקים לזה באותה המידה.
איזה צורך זה משרת?
לחלק, לשתף, לספר, להראות.
תראו אותי, כמה השקעתי, כמה אני יפה, כמה אני מצחיקה, איזה חיים יפים יש לי.
תזכרו אותי, תחשבו עליי, תאהבו אותי.
אני כאן.
גם אחרי 150 שנה. לא יודעים איך קראו לי, איפה גרתי, מה עשיתי, אבל יש תמונה שלי.
גברתי על מגבלות הזמן.
אני עוד כאן.
