הוזמנתי להציג בתערוכה.
זה מספר שנים שאני מתחבטת ביני לבין עצמי, וגם קצת מציקה לסביבה שלי, בשאלה האם אני אמנית?
מה זה דורש ממני, מה אני צריכה לעשות למען זה, ובכלל, האם האמנות היא חלק מהמהות שלי.
לפני 15 שנה בהיותי סטודנטית צעירה לצילום, הוכרחתי ע"י המערכת ליצור אמנות. לא אהבתי את זה בלשון המעטה, והיו לי אינסוף ויכוחים עם המורים, החל בעניין הגדול של מהי אמנות וכלה בקטן: האם מה שיצרתי עונה על הקריטריונים ובכלל: למה אי אפשר לעמוד בזמנים?...
יצירת האמנות העבירה אותי טלטלות רגשיות קשות מאוד עבורי. חשתי שאני במעין לונה פארק תמידי בו רגשותיי עולים ויורדים, בו הכל מסתחרר סביבי כל הזמן.
רק כשלא יצרתי היתה לי מנוחה מכל זה. לכן לא רציתי לעסוק באמנות. יצרתי כי הייתי חייבת.
בסה"כ רציתי להיות צלמת... לצלם!
עברו ארבע שנים בהן יצרתי לא מעט עבודות אמנות (טובות למדיי-נגיע לזה) וסיימתי את לימודיי, יצאתי לחופשי.
מעכשיו אף אחד לא יכריח אותי ליצור אמנות, מעכשיו אני רק צלמת!
האמנם?
כנראה שלא... מצאתי את עצמי זקוקה לפורקן, למדתי להשתמש ביצירה כדרך שחרור, ביטוי.
האמנות הפכה להיות הפסיכולוגית שלי.
האמנות הפכה להיות צורך.
המשכתי ליצור, ברגוע, מפעם לפעם, כשמפעפע בי הצורך אני יוצאת (נכנסת) ומצלמת. רוב החומרים נשארים איתי ושלי ולא יוצאים לאור עדיין.
בשלב מסוים חשבתי שכדאי לי להציג בתערוכה, גלריה או מוזיאון. אני רואה דברים שמוצגים וחושבת שהעבודות שלי בהחלט ראויות. רק הצבתי לעצמי מספר חוקים:
1. אני לא משלמת לגלריה עבור הצגת העבודות שלי.
2. אני מחליטה מה אני מציגה.
3. מציגה במקום שמאפשר לי למכור.
קשה לי לומר שממש קידמתי את העניין הזה, רק חשבתי על זה. עד שבאה ההצעה מהגלריה בקיסריה. התאים לי בול!
מיד לקחתי את העבודות האדומות שלי, שמתאימות לנושא התערוכה "חושך ואור" ושם הן יוצגו וימכרו.
למה התאים לי בול? כי חלק מהעבודות הללו תלויות לי בסלון ובתקופה האחרונה ניסיתי להבין ממה אני צריכה להשתחרר בכדי לפרוץ קדימה והלאה, והבנתי (מהר מאוד) שאני צריכה להעביר הלאה את היצירות הללו. תוך יומיים סגרתי תערוכה עם הגלריה, שעומדת בכל הקריטריונים שלי.
ובאותה הזדמנות יצא לי לעבור על עבודות שיצרתי בעודי סטודנטית- במרחק של 13 שנה הן נראות ממש מעולות ואפילו קצת קשה לי להאמין שאני יצרתי דברים כאלו...
אז אני ממליצה להגיע לגלריה מלאור בקיסריה עד ה 19/12/09 לצפות בתערוכה ולרכוש תמונות.
כל העבודות, על אף העובדה שמדובר בצילום, מדיה הניתנת לשיכפול אינסוף פעמים, קיימות בעותק אחד בלבד ולא ישוכפלו לעולם! כל מי שרוכש, מקבל עותק בודד.
העבודה עצמה היא עוצמתית במיוחד, נוצרה בתהליך של שנה וחצי, אותו עברתי עם ביתי הבכורה (שמצולמת) ששותפה מלאה לכל התהליך והיצירה.
העבודה זכרתה בפרס קרן שרת (קרן התרבות אמריקה-ישראל) בשנים 1996-1997 .
מחכה לכם
מיה
זה מספר שנים שאני מתחבטת ביני לבין עצמי, וגם קצת מציקה לסביבה שלי, בשאלה האם אני אמנית?
מה זה דורש ממני, מה אני צריכה לעשות למען זה, ובכלל, האם האמנות היא חלק מהמהות שלי.
לפני 15 שנה בהיותי סטודנטית צעירה לצילום, הוכרחתי ע"י המערכת ליצור אמנות. לא אהבתי את זה בלשון המעטה, והיו לי אינסוף ויכוחים עם המורים, החל בעניין הגדול של מהי אמנות וכלה בקטן: האם מה שיצרתי עונה על הקריטריונים ובכלל: למה אי אפשר לעמוד בזמנים?...
יצירת האמנות העבירה אותי טלטלות רגשיות קשות מאוד עבורי. חשתי שאני במעין לונה פארק תמידי בו רגשותיי עולים ויורדים, בו הכל מסתחרר סביבי כל הזמן.
רק כשלא יצרתי היתה לי מנוחה מכל זה. לכן לא רציתי לעסוק באמנות. יצרתי כי הייתי חייבת.
בסה"כ רציתי להיות צלמת... לצלם!
עברו ארבע שנים בהן יצרתי לא מעט עבודות אמנות (טובות למדיי-נגיע לזה) וסיימתי את לימודיי, יצאתי לחופשי.
מעכשיו אף אחד לא יכריח אותי ליצור אמנות, מעכשיו אני רק צלמת!
האמנם?
כנראה שלא... מצאתי את עצמי זקוקה לפורקן, למדתי להשתמש ביצירה כדרך שחרור, ביטוי.
האמנות הפכה להיות הפסיכולוגית שלי.
האמנות הפכה להיות צורך.
המשכתי ליצור, ברגוע, מפעם לפעם, כשמפעפע בי הצורך אני יוצאת (נכנסת) ומצלמת. רוב החומרים נשארים איתי ושלי ולא יוצאים לאור עדיין.
1. אני לא משלמת לגלריה עבור הצגת העבודות שלי.
2. אני מחליטה מה אני מציגה.
3. מציגה במקום שמאפשר לי למכור.
קשה לי לומר שממש קידמתי את העניין הזה, רק חשבתי על זה. עד שבאה ההצעה מהגלריה בקיסריה. התאים לי בול!
מיד לקחתי את העבודות האדומות שלי, שמתאימות לנושא התערוכה "חושך ואור" ושם הן יוצגו וימכרו.
למה התאים לי בול? כי חלק מהעבודות הללו תלויות לי בסלון ובתקופה האחרונה ניסיתי להבין ממה אני צריכה להשתחרר בכדי לפרוץ קדימה והלאה, והבנתי (מהר מאוד) שאני צריכה להעביר הלאה את היצירות הללו. תוך יומיים סגרתי תערוכה עם הגלריה, שעומדת בכל הקריטריונים שלי.
ובאותה הזדמנות יצא לי לעבור על עבודות שיצרתי בעודי סטודנטית- במרחק של 13 שנה הן נראות ממש מעולות ואפילו קצת קשה לי להאמין שאני יצרתי דברים כאלו...
אז אני ממליצה להגיע לגלריה מלאור בקיסריה עד ה 19/12/09 לצפות בתערוכה ולרכוש תמונות.
כל העבודות, על אף העובדה שמדובר בצילום, מדיה הניתנת לשיכפול אינסוף פעמים, קיימות בעותק אחד בלבד ולא ישוכפלו לעולם! כל מי שרוכש, מקבל עותק בודד.
העבודה עצמה היא עוצמתית במיוחד, נוצרה בתהליך של שנה וחצי, אותו עברתי עם ביתי הבכורה (שמצולמת) ששותפה מלאה לכל התהליך והיצירה.
העבודה זכרתה בפרס קרן שרת (קרן התרבות אמריקה-ישראל) בשנים 1996-1997 .
מחכה לכם
מיה
