סיפור בשלושה חלקים על אהבה, דת, נאמנות,צילום וגילויים מפתיעים.

חלק ראשון.
אהבה.

זאת היתה אהבה ממבט ראשון. ראיתי אותה ומיד התאהבתי, מקווה בליבי שהיא תשיב לי אהבה.
זאת היתה ללא ספק האהבה הראשונה שלי, זו שזוכרים תמיד, זו שתלווה אותי כל חיי.

ה PENTAX K-1000 החדשה שלי עם עדשת 50 מ"מ משומשת במצב טוב נחה בידיים הרועדות מהתרגשות שלי וכל העולם מסביבנו נדם היינו רק שתינו בעולם.
בהמשך נהיה לאחת- אני מכתיבה ונותנת את הטון והיא אחרי, הולכת ובמבצעת בדייקנות כל גחמה שלי וכל בקשה.
כמה אהבתי אותה. הכל עשינו יחד, היא היתה איתי בכל הרגעים המרגשים, הקשים, היפים, העצובים.
יחד חקרנו וגילינו את העולם.
אני בת 15 וקצת וגם היא כבר לא צעירה אך בעיניים שלי היא היתה הכי יפה בעולם, הכי נוצצת ומקסימה וכל-כך כל-כך שלי...
לקח לי למעלה משנתיים להוסיף לה עוד עדשה: 28 מ"מ 2.8 שעד היום אני מתרגשת בכל פעם שאני חושבת עליה.
הייתי כבר סטודנטית שנה ראשונה במכללה ללימודי צילום וידעתי שהגיע הזמן להרחיב את ההסתכלות שלי על העולם. עדשת ה 28 מ"מ החדשה שלי שינתה את עולמי במובן הויזואלי הכי עמוק שאוכל לתאר. לא אגזים אם אומר שכמה מהצילומים האהובים עלי ביותר צולמו איתה ובזכותה. התאמנו כמו כפפה ליד והאהבה פרחה והתעצמה.
שמרנו זו על זו- אני מצידי ניקיתי, ליטפתי, סובבתי וטיפחתי והיא דאגה לאפשר לי לצלם את רגשותיי, מחשבותיי ולהוציא החוצה פיסות דקות ונוצתיות מתוך התת-מודע שלי, דברים שכלל לא ידעתי על קיומם יצאו ממני בחיבור האדיר הזה איתה.
היינו אחת ועוד אחת, היינו הרבה יותר משתיים- היינו פשוט אחת.

אבל סוף הרומן היה בלתי נמנע, עצוב ככל שיהיה.
אני הייתי כבר סטודנטית ונחשפתי למצלמות עם שמות ודגמים שכלל לא חשבתי שקיימים עם אפשרויות שיכולתי (או שלא יכולתי) לחלום עליהן (פוקוס אוטומטי לדוגמא...)
המקסימה שלי כבר לא שירתה אותי נאמנה, היא מצידה המשיכה לעשות היטב את מה שידעה לעשות, אך אני כבר הייתי במקום אחר, יהיר יותר ומחפש את החדש הנוצץ והיוקרתי.
שנתי השניה במכללה החלה והבנתי כבר שאין ברירה- אני צריכה לקנות מצלמה חדשה.

כל האפשרויות היו פתוחות בפני (במסגרת התקציב כמובן...) שלל מצלמות חדישות ומהממות, שחורות ומעוגלות ניצבו בפני על הדלפק של האחים יוגנד, כולן יפות, כולן מעולות, כולן מכניסות את ה K-1000 המתוקה שלי בכיס הקטן בביצועים.
לונה פארק לצלמים. עברתי על כולן, ממש על כולן, בדקתי ביצועים, נוחיות, כפתורים, פתיחה, סגירה, חוזק, רכות- הכל נבדק.
ואז ראיתי אותה, את האחת שגרמה לי לשכוח כל מה שידעתי לפני כן על מצלמות, את זו ששינתה את חיי לעד-
CANON EOS 5.
לקחתי אותה ליד ומיד הרגשתי שהיא חלק ממני, כאילו עיצבו את גוף המצלמה לפי כף היד האישית שלי. מעולם בימי חיי הקצרים לא הרגשתי כדבר הזה.
זו היתה חוויה דתית חד פעמית וחזקה מאין כמוהה.
אני לא זוכרת מה קרה אח"כ בחנות, רק זוכרת את עצמי יושבת כל הלילה בחדר שלי בדירה השכורה עם המצלמה ביד אחת והחוברת הוראות ביד השניה (תנוחה שאני נמצאת בה אחת לכמה שנים....) ולומדת להכיר אותה לעומק.
בהמשך היא גם תכיר אותי.
היטב.
נכבוש יחד את העולם, אני וה CANON EOS 5 שלי.

באשר ל PENTAX K-1000 שלי, היא לא ממש נזנחה. היא עדיין שלי. ברבות השנים קניתי ומכרתי ציוד לרוב , אבל לא אותה .
היא נשארה איתי עד היום ולא מתכוונת ללכת לשום מקום.
אנחנו התחלו יחד ונגמור יחד, אני וה K-1000 שלי.