חלק שלישי
תגליות מרעישות.
אם קראתם את שני החלקים הראשונים של הסיפור שלי אתם כבר יודעים מהי האהבה הראשונה שלי ומהי הדת שלי.
מדובר באחת הנקודות בחיים שלי שבה אני הכי אדוקה. ממש חרדית...
אני מאוהבת בציוד שלי, ובתור מישהי שהיא ממש לא פריקית של ציוד, מדובר בתופעה מעניינת. כנראה בשל העובדה שאני מתיחסת למצלמה כחלק אינטגרלי מהגוף שלי, כמו פרוטזה שניתן להוריד.
אז אני קנוניסטית ותיקה ואדוקה שבוחרת את הציוד שלה בקפידה מתוך מבחר גדול אך מצומצם באופן יחסי למבחר הכללי בשוק.
אני קונה ומוכרת ציוד לעצמי ולמכרים כל הזמן- הכל קנון. פשוט כי זה מה שאני יודעת...
לכן הפתיעה אותי השיחה הבאה:
לפני השיחה, הקדמה קצרה: ביתי הגדולה השתחררה מהצבא ונסעה לעבוד בסינגפור. מאחר והיא נסעה לאיזור מהמם בעולם שהוא מאוד לא שיגרתי, רציתי ממש שהיא תיקח מצלמה ותצלם שם (ברור, לא?) וגם, ידעתי שלא אראה אותה המון זמן (גם יומיים זה המון זמן עבורי לא לראות אותה, אך ידעתי שהפעם זה יהיה יותר... הרבה יותר...) ורציתי לראות תמונות עדכניות שלה, מאוד רציתי.
מאחר ומחירי המצלמות במדינות אלו הם נמוכים למדי, סיכמנו שהיא תיקנה במשכורת הראשונה או השניה שלה מצלמה ותתחיל לצלם, בינתיים יש את הנייד ואפשר לצלם בו.
על פניו רעיון נחמד, רק שהמציאות תמיד, אבל תמיד מפתיעה אותי...
זה התחיל בעובדה הפשוטה שהמשכורות הראשונות לא היו, בא נאמר בעדינות, כמצופה(...), זה המשיך בזה שלא היה מחשב וכבלים מתאימים להורדת התמונות מהנייד למחשב, והמשיך במקרה הקשה מכל- גניבת הנייד שלה ע"י איש רע, רע מאוד עם כל התמונות שהיו עליו (וגם מספרי טלפון, שירים וכו', אבל זה לא עניינינו...).
אז בסוף הגיעה משכורת שהיתה ברת הפרשה לרכישת מצלמה פשוטה אך טובה. זה נפל בדיוק יום לפני גיחה לתאילנד- מתאים בול.
הוצאתי לה מהאינטרנט מספר דגמי מצלמות של קנון- חמודות, קטנות ואיכותיות, וגם לא יקרות...ושלחתי אותה לחנות לרכוש אחת מהן.
ואז הגיעה השיחה:
הבכורה: אמא, אני בחנות, הוא מראה לי את המצלמה שאמרת לי והיא יקרה לי מידיי. אני רוצה דגם. מה לבקש?
אני: תשאלי את המוכר מה הוא ממליץ.
הבכורה: (שואלת את המוכר מה הוא ממליץ) למוכר: לא, לא את זאת, אני רוצה רק קנון, תראה לי רק קנון.
אני: מאמי, זה בסדר, תני לו להראות לך עוד מצלמות אחרות
הבכורה: לא אמא, אני רוצה רק קנון.
אני: מתוקה, אולי תמצאי משהו טוב במחיר זול יותר של יצרן אחר. דברי איתו.
הבכורה: טוב, נדבר יותר מאוחר.
לאחר השיחה הזאת חשבתי קצת על זה שאולי הלך המחשבה שלי חסם אותה ואני לא מאפשרת לה להיפתח לעולמות חדשים ושונים. פה זאת בסה"כ מצלמה אך אני מניחה שיש עוד תחומים בחיים שבהם הלך החשיבה שלי נטמעה בבנות שלי ומקבע אותן. אני לא מרגישה מקובעת ואם כן זה בזכות איזו התנסות וחוויות שעברתי בחיי, הן לא, הן נסמכות עליי- זה לא פאייר, זה לא בסדר.
התחלתי להביט סביב ולראות דברים נוספים שעד כה נסתרו מעיניי, התחלתי ללכת בדרכים שונות, גם אם בזהירות.
לגבי הילדה, היא לא קנתה את המצלמה בסוף, לא קנתה מצלמה כלל.
בסוף היא תיקנה.
קנון, אלא מה?
תגליות מרעישות.
אם קראתם את שני החלקים הראשונים של הסיפור שלי אתם כבר יודעים מהי האהבה הראשונה שלי ומהי הדת שלי.
מדובר באחת הנקודות בחיים שלי שבה אני הכי אדוקה. ממש חרדית...
אני מאוהבת בציוד שלי, ובתור מישהי שהיא ממש לא פריקית של ציוד, מדובר בתופעה מעניינת. כנראה בשל העובדה שאני מתיחסת למצלמה כחלק אינטגרלי מהגוף שלי, כמו פרוטזה שניתן להוריד.
אז אני קנוניסטית ותיקה ואדוקה שבוחרת את הציוד שלה בקפידה מתוך מבחר גדול אך מצומצם באופן יחסי למבחר הכללי בשוק.
אני קונה ומוכרת ציוד לעצמי ולמכרים כל הזמן- הכל קנון. פשוט כי זה מה שאני יודעת...
לכן הפתיעה אותי השיחה הבאה:
לפני השיחה, הקדמה קצרה: ביתי הגדולה השתחררה מהצבא ונסעה לעבוד בסינגפור. מאחר והיא נסעה לאיזור מהמם בעולם שהוא מאוד לא שיגרתי, רציתי ממש שהיא תיקח מצלמה ותצלם שם (ברור, לא?) וגם, ידעתי שלא אראה אותה המון זמן (גם יומיים זה המון זמן עבורי לא לראות אותה, אך ידעתי שהפעם זה יהיה יותר... הרבה יותר...) ורציתי לראות תמונות עדכניות שלה, מאוד רציתי.
מאחר ומחירי המצלמות במדינות אלו הם נמוכים למדי, סיכמנו שהיא תיקנה במשכורת הראשונה או השניה שלה מצלמה ותתחיל לצלם, בינתיים יש את הנייד ואפשר לצלם בו.
על פניו רעיון נחמד, רק שהמציאות תמיד, אבל תמיד מפתיעה אותי...
זה התחיל בעובדה הפשוטה שהמשכורות הראשונות לא היו, בא נאמר בעדינות, כמצופה(...), זה המשיך בזה שלא היה מחשב וכבלים מתאימים להורדת התמונות מהנייד למחשב, והמשיך במקרה הקשה מכל- גניבת הנייד שלה ע"י איש רע, רע מאוד עם כל התמונות שהיו עליו (וגם מספרי טלפון, שירים וכו', אבל זה לא עניינינו...).
אז בסוף הגיעה משכורת שהיתה ברת הפרשה לרכישת מצלמה פשוטה אך טובה. זה נפל בדיוק יום לפני גיחה לתאילנד- מתאים בול.
הוצאתי לה מהאינטרנט מספר דגמי מצלמות של קנון- חמודות, קטנות ואיכותיות, וגם לא יקרות...ושלחתי אותה לחנות לרכוש אחת מהן.
ואז הגיעה השיחה:
הבכורה: אמא, אני בחנות, הוא מראה לי את המצלמה שאמרת לי והיא יקרה לי מידיי. אני רוצה דגם. מה לבקש?
אני: תשאלי את המוכר מה הוא ממליץ.
הבכורה: (שואלת את המוכר מה הוא ממליץ) למוכר: לא, לא את זאת, אני רוצה רק קנון, תראה לי רק קנון.
אני: מאמי, זה בסדר, תני לו להראות לך עוד מצלמות אחרות
הבכורה: לא אמא, אני רוצה רק קנון.
אני: מתוקה, אולי תמצאי משהו טוב במחיר זול יותר של יצרן אחר. דברי איתו.
הבכורה: טוב, נדבר יותר מאוחר.
לאחר השיחה הזאת חשבתי קצת על זה שאולי הלך המחשבה שלי חסם אותה ואני לא מאפשרת לה להיפתח לעולמות חדשים ושונים. פה זאת בסה"כ מצלמה אך אני מניחה שיש עוד תחומים בחיים שבהם הלך החשיבה שלי נטמעה בבנות שלי ומקבע אותן. אני לא מרגישה מקובעת ואם כן זה בזכות איזו התנסות וחוויות שעברתי בחיי, הן לא, הן נסמכות עליי- זה לא פאייר, זה לא בסדר.
התחלתי להביט סביב ולראות דברים נוספים שעד כה נסתרו מעיניי, התחלתי ללכת בדרכים שונות, גם אם בזהירות.
לגבי הילדה, היא לא קנתה את המצלמה בסוף, לא קנתה מצלמה כלל.
בסוף היא תיקנה.
קנון, אלא מה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה