זאת היתה דרישת העבודה ממני: לצלם גושי בטון שיהיו סקסיים.
ולא, אני לא מדברת על צילומי פורטרט של חברי הדירקטוריון, אלא גושי בטון אמיתיים,ענקיים למעשה, כאלו שבונים איתם גשרים ומחלפים. משהו עצום בצבע אפור עם חללים לאורכם.
אולי אתם חושבים שזה בלתי אפשרי או לפחות קשה מאוד,אולי אתם עכשיו מרחמים עלי, איזו מסכנה אני ואיזו עבודה מבאסת יש לי.
אני מצידי דווקא מאוד שמחתי, זה בדיוק סוג העבודות שאני מאוד אוהבת: לקחת משהו שעל פניו הוא ממש מורכב ונראה בלתי אפשרי ולהפוך אותו לכ"כ מהמם שאפילו הלקוח לא יאמין שכך נראה המוצר שלו.
כשאני מקבלת עבודה כזאת אני נזכרת מה אני אוהבת בעבודה שלי, את החיפוש המתמיד,את הלמידה.
בפגישה הראשונה עם המנכ"ל הוא אמר, אחרי שהסברתי לו איך אני רואה את האימג'ים המצולמים שאני יורה לעצמי בגלגלים ושעכשיו העליתי את רף הציפיות שלו כה גבוה שקשה לו להאמין שאוכל לעמוד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי.
אני כמובן מבחינתי, יודעת שאני לא אגיד דברים שאני לא יכולה לעמוד בהם ולכן, למרות שבכלל לא ידעתי מה אני הולכת לצלם, הייתי מאוד רגועה ובטוחה שהמוצר שהוא יקבל יהיה מעולה ולא פסיק פחות מזה!
כשהגעתי לצילומים הכל כביכול היה נגדי-יום קיץ ישראלי טיפוסי (חם עד התעלפות), שעה 15:00 (השעה היחידה שניתן היה להתחיל לצלם) וכל הצילומים הם צילומי חוץ.
עכשיו, אתם חייבים לדמיין גושי בטון ענקיים בצבע אפור בהיר בוהקים מסנוור, בהמוניהם מונחים שם. אותי הלבישו באפוד זוהר שהוא המילה האחרונה התחום האופנה במפעלי תעשיה וגם קסדה הצמידו לראשי, מה שהפך את רעמת התלתלים שלי בצירוף הזיעה לגוש דביק נטול צורה.
התחלתי להסתובב במפעל ולצלם. אני מאוד אוהבת לצלם חומרים, חומר טוב עושה לי את זה... והחומר הזה, הבטון הרטוב שיוצקים ממערבל נוסע על מסילה פשוט הקסים אותי, המגרפה שמסרקת את רצועות הבטון הטרי, רזיפי המיים המרטיבים את הגושים, רצועות הפלדה הנמתחות ומתהדקות, המסור הענק החותך את הרצועות הענקיות לפלטות- הכל היה יפה ומקסים בעיני.
גם המראה הזה של ים הבטון הזכיר לי קצת בית קברות או עיר גדולה (יחי ההבדל, הא?) והפועלים, אח הפועלים, זה פשוט מקסים לראות איך הם מניעים את המכונות הללו, מערבבים, יוצקים, חותכים.
באותם רגעים חשתי קינאה קלה באותם פועלים על העובדה שהם עובדים עם החומרים האלו מידי יום ואילו אני רק אורחת לרגע.
בסוף היום העלה אותי המנכ"ל למנוף הגבוה שלהם- 20 מטר גובה! ולי יש פחד גבהים!
עליתי על המנוף תוך כדי נסיעה שלו בסולם קטנטן והמצלמה תלויה על צווארי. למעלה אני צריכה כמובן גם לצלם, זה היה מאוד מעניין, כי פחדתי כל כך שלא העזתי להוריד יד מהמעקה, לכן יכולתי לצלם ביד אחת בלבד.
אז מה אתם חושבים? הבטון יצא סקסי? המנכ"ל היה מרוצה מהתוצאה?
אני הייתי מרוצה מהתוצאה?
דוגמאות מספר לשיפוטכם.
